<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' סדר הסדרים</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ת"ר יש נקראים ומתרגמין, נקראין ולא מתרגמין, לא נקראין ולא מתרגמין, מעשה בראשית נקרא ומתרגם, ולא חיישינן דלמא אתי לשיוליה מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודו של אברהם, מעשה יהודה ותמר נקרא ומתרגם דשבח ליהודה משום דאודי, מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבוד ישראל, כי היכא דלהוי להו כפרה. הקללות והברכות נקראות ומתורגמות, ולא יהא אחד מתחיל וא' גומר, אלא המתחיל יגמר לפי שאין מפסיקין בקללות דכ' מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אומר לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות, והיכא עביד, תנא כשהוא מתחיל יתחיל בפסוק שלפניהם וכשמסיים מסיים בפסוק שלאחריהם, אמר אביי לא אמרן אלא בקללות שבת"כ, אבל קללות שבמ"ת פוסק, הללו בלשון רבים, והללו בלשון יחיד, הללו משה מפי הגבורה אמרן, והללו משה מפי עצמו אמרן ומנהגנו שאף בקללות מ"ת אין מפסיקין, וה"נ בירושל' [ספ"ק] ר' יהונתן נחת להכא חמא לרב אבונא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה אשתאלת לר' סימון אמר אין לך טעון ברכה לפניה ולאחריה אלא שירת הים ויו"ד דברות וקללות שבת"כ ובמ"ת, אמר ר"א אני לא שמעתי אלא יו"ד דברות רבי יוסי ב"ר בון תמניא פסוקי אחריה במשנה תורה טעונים ברכה לפניה ולאחריה לפי שאין מפסיקין בהם ויחיד קורא אותן. שמעינן מהכא דינא האידנא דכל א' פותח וחותם בברכה, דיחיד קורא אף הני קללות שבמ"ת ואין קורין בשנים. אזהרות ועונשין שבתורה נקראים ומתרגמין ולא חיישינן דלמא אתי למיעבד מיראה. מעשה אמנון ותמר נקרא ומתורגם, מעשה אבשלום ונשי אביו נקרא ומתורגם ולא חיישינן לכבודו של דוד, מעשה פלגש בגבעה נקרא ומתורגם, הודע את ירושלים ותועבותיה נקרא ומתורגם, ומפטירין במרכבה דיחזקאל ברבים מעשה ראובן נקרא ולא מתורגם. מעשה ברחב"ג שהלך לכבול והי' קורא ויהי בשכון ישראל, ואמר למתורגמן אל תתרגם אלא אחרון של קרא ויהיו ב"י שנים עשר, ולא רישא דקרא ושבחוהו חכמים. מעשה עגל שני נקרא ולא מתורגם משום כבודו של אהרן פי' מעשה עגל שני מן ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך עד וירא משה את העם כי פרוע הוא ועד פסוק ויגף ה' את העם ברכת כהנים נקראים ולא מתורגמין דכ' ישא ה' פניו אליך. מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמין, והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתורגם ל"ק אמנון בן דוד לא נקרא ולא מתורגם, אמנון סתמא נקרא ומתורגם, וכיון דאמנון בן דוד לא מתורגם משום כבודו של דוד לא קרינן בי' בצבור. ת"ר כל המקראות הכ' בתורה לגנאי קורין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה, ששגל תיבה מיוחדת לתשמיש, בעפולים, שם מיוחד לנקב הריעי, קורין בטחורים, פרושו דבר היוצא ע"י דחיקא כדאמ' לא לטחור טפי חרי יונים קורין דביונים, לאכול את חוריהם ולשתות את שיניהם קורין את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, וישימהו למחראות קורין למוצאות. ריבק"א קורין למחראות כשמה מפני שגנאי הוא לע"ז דאמר ר"נ כל ליצנותא אסירא לבר מליצנותא דע"ז דשרי, דכ' כרע בל קורס נבו, וכ' קרסו כרעו יחדו ולא יכלו מלט משא ר' ינאי א' מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבדו, כלומר נטלה כבד שלו ובטלה תאותו ואין מועיל כלום, וזהו לשון ליצנות. אמר רב הונא שרי לישראל למימר לעובד ע"ז שקלי לע"ז ואנחי בשי"ן תי"ו שלך והאי מאן דסני שומעני'... קמ"ל דשרי לבזות את אמו. ואמרו כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כי האי תנא. הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים [תוספתא פ"ג] רי"א המתרגם פסוק א' כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מגדף. מתורגמן העומד בפני חכם אין רשאי לפחות או להוסיף, אלא א"כ הוא רבו או אביו דאין הרב מתקנא בתלמידו דכ' ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין האב מתקנא בבנו שאמרו לדוד ייטב א' את שם שלמה משמך, והא דאמרן אין מכנין הכתוב לרבים ליחיד וכן איפכא, ה"מ בשעת מקרא, אבל במתני' וגמרא ראוי לכנות בדבר קללה כדתני' יכך ה' אלקים, יככם אלקי' זו היא אלה הכתובה בתורה, יתיב רב כהנא קמי רב יהודה וקאמר האי מתניתא כדתני', אמר לי' כנה יתיב האי מרבנן קמי' רב כהנא וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל, אמר לי' כנה תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ במתני' אבל בקרא אימא לא מכנינן קמ"ל. וכל זה כשיושבי' ללמוד או בדבר שירה, אבל היושב לקרות בתורה אין משנה ממה שכתוב ואין מכנה לא הרב לתלמיד ולא ת' לרב וכ"ש הקורא בס"ת לרבים. ואמר הרב ר' יהודה ז"ל האי קלון אביו ואמו לענין מתרגם אתמר שמתרגם על הקורא סומך, ואם רוצה לכבד הקורא ולא יתרגם ערייתא דאבוך אלא דאבוהי משתקין אותו, כי אין למתרגם לכנות מפני כבוד הקורא, שגם התרגום חובה לאמרו בקה"ת וכנתינתה, וחזי לן דמתני' בתרגום קאי, דאי בקורא בתורה מאי איצטריך למימר משתקין פשיטא אם משנה קורא על פה ואסור ועוד דייק דבתרגום עסיק, מדאמר בלשון ארמית קלון אביו ולא אמר ערות אביו, וכן מדסמיך במשנה ומזרעך ל"ת לאעברא בארמיותא שהוא תרגום, ומתני' בצבור עסקינן. [גליון, ומ"ש הספר המכנה בעריות פרושו שמתרגם ערייתא דאבוהי ודאימיה, לא משמע הכי בתלמודנו דר"י מפרש קלון אביו ולפרוש זה הול"ל ערייתא דאבוהי אבל לשון המכנה ול' קלון משתמע שאמר שכינה הכתוב וקרא דבר בזיון של אביו בל' ערוה ומזהיר שלא יגלה קלון אבותיו ברבים ומשתקין אותו דמשמע קלון אחרים מותר לגלות ותו שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה דמערוה ממש דבר הכ']. בירוש' [ספ"ד] ברכת כהנים לא מתרגמין, כה תברכו לברכה נתנה ולא לקריאה, פי' לקריאה כהלכתו עם התרגום לא נתנה. וכל אלה שאמרו נקראים ולא מתרגמין וכן כל השמות ראובן שמעון וכו' וכן עטרות ודיבון שאין תרגום, בכולן חוזר המתרגם וקורא כל פסוק ופסוק כפשוטו אחר הקורא לצאת ידי חובת תרגום ולהודיע שלא משום עצלות מניחין אותו אלא משום כבוד ראובן אהרן ומשום ישא וכדומה. והי' לנו לצאת ידי חובת תרגום שהוא הלמ"מ אלא מנהג מקולקל שנתעצלו בתרגום. ועכשיו לא נהגו לתרגם כי אין מבינין התרגום עתה.
<h2>דף לא.</h2>
בסדר הסדרים של השנה מנהגות [אית] בהון. איכא דעבדי בסימן פקיד ופסח, סגיר ופסח, מנו ועצרו, צום וצלו, קום ותקע ואיכא דעבדי פקיד ופסח אף במעוברת אבל בג' סימנים אחרים כל העולם שוין, שתקנת עזרא קללות שת"כ קודם עצרת ושל משנה ת' קודם לר"ה, לכך נהגו לקרות מטות ומסעי בפעם אחת ולחלק נצבים וילך אף שהם קטנים מפני תקנת עזרא, דבאתם נצבים קצת מקללות כדי שיקראו קדם ר"ה.
